טראמפ, נתניהו, פוטין, ארדואן, מובראק, לה פן, המשותף לכולם היא הכריזמטיות.
תוצאות ותהליכים מעולם לא היה הצד החזק, עבודת מטה מעולם לא עניינה אותם, חשיבה ססטמטית שיעממה אותם, דפי עבודה הכניסו אותם לדיכאון. עיסוק בחינוך, תחבורה ובריאות מפחיד אותם, כל מה שעניין ומעניין אותם זאת שליטה בסדר היום הציבורי תוך הפרחת בלוני ניסוי חברתיים - כלכליים ופוליטיים. יש כותרת, יש תמונה, יש ציוץ, יש חיים. זה מייאש מסיבה אחת פשוטה: מדינה היא לא יחידת קומנדו, מדינה היא חיל לוגיסטיקה שעושה יום יום שעה שעה עבודות אחזקה ושיפור השירות לתושב. אנחנו אשמים. זה אנחנו שהתמכרנו לריגושים, לרייטינג, לצהוב, למכות, להעלבות, לשיח מוטרף ואלים וככה התרגלנו לראות את מנהיגנו. אנחנו מספקים בכל יום את הדלק להמשך הטירוף הזה. טראמפ לא היה צריך להיות נשיא מלכתחילה, בשום מדינה מיזוגן לא היה מעז להציג מועמדות, אבל הציבור שכבר מכור ומסומם אהב כל רגע מהצעצוע החדש הזה שנקרא טראמפ. ביידן הוא בדיוק התשובה ההפוכה, אולי החזרה בתשובה. לא רמבו, אלא פקיד אפור וחביב. הקורונה היא תזכורת כואבת במיוחד איזה מנהיגים אנחנו צריכים באמת. ביידן לא לבד, הלוואי וזה יקרה בעוד כמה מדינות "נאורות".
תגובות
הוסף רשומת תגובה